אמר העבד הקטן יוסף בן לאדוני הרב דון דוד ן׳ יחייא להיות כי כאשר הקדמנו בכל סיפור מנהיה והי. מקדים אליו ויהי כויהי מימי שפוט שופטים וזולתם. לכן התחילה המגלה הזא׳ בויהי להיותה סיפור מצרת ישראל ואיך באו מים עד נפש לרוב עונותיהם כי נתערבו בגוים ונשאו נשים נכריות. ואף כי לתוכחת עזרא וסיעתו שבו מקצתם. רובם לא שבו. ונוסף עון על עונם כי חללו פיהם במשתה אחשורוש הרשע.ויהי בימי אחשורוש וגו׳ בא לפרש השלש תיבות הנז׳ מויהי בימי אחשורוש. והתחיל ממאן דסליק מיניה. והוא לפרש מה הנרצ׳ ממנו בשם אחשורו׳. וזהו אומרו הוא אחשורו׳. שר״ל הנרצה ממני בשם אחשורוש הוא האיש שנקרא שמו ככה אחשורוש הרשע ושונא ישראל הידוע בן עבדו של בלשצר מלך בבל אשר היה ממונה על סוסיו ופרדיו.המולך. ר״ל אשר מלך בחזקה תחת כורש מלך פרס אותו אשר הרג בלשצר אדוניו.מהודו ועד כוש כתרגו׳ ומלך מהינדיא׳ רבא ועד כוש. דמן מדינחא דהינדיאה רבא ועד מערבא דכוש מאה ועשרין ושבע פלכין.בימים ההם ר״ל והנרצה ממני כתיבת בימי אחשורוש הנז׳ הוא כי בימים ההם כשבת המלך אחשורוש. ר״ל כשבת שנתישב כי מלכותו היה בלתי קיים אצלו לפי דעתו להיותו גזול. ונתישב אליו כשבתו על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. כי אז לעין כל ישב על כסא המלוכה. ובעיר המלוכה. ובהשקט ונחת ואין מחריד ואין שטן ואין פגע רע לשטנו.בשנת שלש למלכו. ר״ל והדבר אשר נהיתה אז אשר רמזתי באומרו לעיל ויהי בימי וגו׳ הוא כי בשנת שלש למלכו עשה משתה. וזה כי בראותו שעברו שלש שני׳ אשר הניח לו ה׳ מכל אויביו מסביב. והמחזיק בדבר שלש שנים היא חזקה גמורה. באופן שהחשד פן יסירוהו מהמלוכ׳ חמק עבר מלבו. לכן בעבור השמחה ההיא עשה משתה.לכל שריו ועבדיו. רוצה לומר שריו הקכ״ז מלכים מהקכ״ז מדינות. ועבדיו רוצה לומר עבדי כל אחד מהשרים הנזכרי׳ כי לכל מלך ושר מהם היה לו משנה אחד כמשפט המלכים והוא עשה המשתה למלכים ההם. ולמשנים שלהם אשר כלם יחד היו עבדיו.חיל פרס ומדי רוצ׳ לומ׳ וכן עשה משתה לכל חיל פרס ומדי הפרתמים. והם העירונים והמיוחסים מכל עיר ועיר. ושרי המדינות לפניו רוצה לומר וכן עשה משתה לשרי המדינות מחיל פרס ומדי הנזכר כי לכל עיר מהם היה שר מושם על פי המלך אחשורוש. כי הקכ״ז המדינות הרחוקות היה להם מלכם אתם. ואחשורוש היה מלך המלכים עליהם. והיה משגיחם באמצעי על דרך הפועל אשר היו המלכים ההם. מה שפרס ומדי. היה המלך אחשורוש מלכם האמיתי והטבעי. אבל היה משגיחם ומכלכלם באמצעי על דרך הכלי. והם השרים המושמים בכל עיר ועיר לכלכלה בצדק ומשפט. ולכן מהמדינות הרחוקות קרא למשתה מלכיהם ומשניהם אבל ממדינת מלכותו העצמיית והוא פרס ומדי קרא גדולי כל עיר ועיר עם שריהם. וזהו אומרו ושרי המדינות לפניו. שרוצה לומר ממדינות פרס ומדי אשר היו לפניו ואצלו ועיניו תמיד עליהם. לאפוקי המדינות אשר לא היו לפניו והם הרחוקות.בהראותו את עושר וגומר רוצה לומר כי הראה היות עושרו גדול בסובלו הוצאה גדולה כזאת. לעשות משתה למינים מהשרים הנזכר׳ ולעם הנזכר אשר בלי ספק היה לאין מספר. בהיות כי כל אחד מהם היה מביא אתו סוסים ועבדים רבים בבואו קרוא לחצר המלך. והנה יחס היות העושר כבוד למלכותו. להיות כי בעוש׳ המלך לא יחמוד מעבדו עבדו וביתו ושורו וחמורו וכל אשר לו. ולא יקח שוחד להטות משפט. ויגמול חסד לעבדיו. וגם יוכל בעושר לשמור עמו מאויביו. ולרודפם ולהעבידם בפרך. ואשר מנעה תורתנו למלכנו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד להיות כי הנהגתנו אינה בדרך טבע. וסוס מוכן ליום מלחמה כשאר האומות. ולה׳ התשועה במין הישראלי.ואת יקר תפארת וגומר רוצה לומר במה שעשה המשתה לרוב עם משריו ועבדיו הראה את עושר כבוד מלכותו. ובאשר נמשך והתמיד המשתה ההוא ימים רבים והוא ק״פ יום. הראה את יקר תפארת גדולתו. שהכל כבדוהו להיותו מתואר בלבוש תפארת הגדולה. והוא כי גזרו אומר היותו גדול הנפש ושוע אשר מעשיו הם הגדולים בעשותו משתה לעם רב כזה. וימים רבים בהתמדה.ובמלאת הימים וגו׳ הוא מהמפורסם כי העושה סעודה ומשתה בביתו הוא ובניו ובני ביתו. לא יטעמו טעמה. כי אם טורח ועמל רב ובהכיר אחשורוש כי כל העם הנמצאים בשושן מקום אשר נעשה המשתה. טרחו טורח ועמל רב עם החיצונים ההם והמשתה ההיא. רצה שגם הם הקרובים אליו ישמחו בשמחתו ולא שיהיה להם לכעס מכאיב. ולכן עשה משתה לכלם למגדול ועד קטן שבוע שלימה. ובמקום היותר משובח מהעיר. שהוא בחצר גינת ביתן המלך. כי היה שם הביתן והוא הגן הנטוע מכל מיני אילנו׳ יפים. ואחריו היה הגינה והוא מקום זריעת העשבים הריחניים כשושנה והורדים. ואחריו היה החצר הבנוי מזהב ואבנים טובת ושם נעשה המשתה מהשבעת ימים.חור ותכלת וגו׳ אחרי ספרו הדירה נאה מהסעודה. ספר הכלים נאים ממנה. באומרו כי מכסה השולחנו׳ אשר עליהן סעדו. היה מבגדי׳ יפים גדולי הערך מצבעוני׳ מתחלפים בחור והוא לבן. וכרפס והוא ירוק ותכלת הידוע.אחוז בחבלי וגו׳ ר״ל כי הבגדים ההם היו מרוקמי׳ בפתילי בוץ אשר היה אצלם יותר נחשב מהמשי אצלנו. והבוץ ההו׳ היה צבעו ארגמן והוא צבע אדום. אשר רקמת הבוץ האדום ההוא על הבגדי׳ מהצבעי׳ הנז׳ היתה מיפה אותם בתכלי׳ היופי.על גלילי כסף. לשון סיבוב. ור״ל כי כל הריקו׳ ההוא היה מסובב מכסף כי שפתי הבגדים ההם וסביבותיהם היו מרוקמים ג״כ מכסף.ועמודי שש ר״ל הרגלי׳ אשר עליהם סמכו השלחנות היו משש והיא המארמורו הזך והנקי.מטות זהב וכסף רוצה לומר הספסלים אשר עליהם היו יושבים כשהיו מסובין על השלחן היה השטח שלהם מזהב. והרגלים מכסף. וקראם מטות כי כן עוד היום דרך התוגרמים לשבת על מטותיהם בהיסבה לאכול.והרצפה שתח׳ רגליה׳ בשבת׳ על ספסליהם היה מבהט ושש ודר וסוחרת. שהם אבנים יפות ונעלם ממני מהותם. והנראה כי היו ממראים מתחלפים באופן כי היה דבר גדול הערך ונחמד למראה.והשקות בכלי זהב כי כל כלי השתיה היו מזהב.וכלים מכלים שונים ר״ל אף כי החומר היה אחד. היו שונים ומתחלפים בצורות משתנות ויפות זאת מזאת.ויין מלכות רב. רצה ביין פה כל מיני אכילה. ור״ל כי הסעודה וכל מיני המאכלים היו רבים כיד המלך הידוע אשר אמרתי כי הראה את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפאר׳ גדולתו והנה קרא שם הסעודה פה יין כאשר פעמים רבות תקרא לחם וכאומרו שימו לחם. כי הסעודה הנעשית לסעד החיים ולהכרחי תקרא על שם לחם כאומרו ולחם לבב אנוש יסעד. והסעודה המותריית ובמשתה השמחה תקרא על שם יין כאומרו ויין ישמח לבב אנוש.והשתיה כדת וגו׳ ר״ל בעניני האכילה כבר אמרתי אליך כי בכמותם ואיכותם יחסתים ליד המלך. ועניני השתיה אודיעך כי היתה כדת. ר״ל כי היו נותנים לכל איש ואיש לשתות היין כדתו וכמנהגו. כי יש מי שרגיל לשתות קודם הסעודה במנהגו רע. ומי שרגיל לשתות אחריה. או באמצעותה. ומי שרגיל לשתות היין חי. או מזוג. או חלש בלתי מעלה אדים או חזק. וכמנהגו ודתו היו נותנים אותו אליו.אין אונס וגומר לא היה אונס לא באכילה ולא בשתיה ולא בהסבה. ולא בשום דבר אחר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו הממונים על הסעודה. לעשות כרצון איש ואיש בכל דבר. ושלא יכלם איש כקטון כגדול בסעודתו ההיא. כנהוג ברוב הסעודות אשר יכלמו אם במקרה אם בעצם אנשים מה. או בסדר הישיבה או באכילה או בשתיה. וזה כי תכלית המלך היה לקחת לב עבדיו ושיאהבוהו.גם ושתי המלכה וגומר סיפר כי כאשר המלך עשה משתה לכל האנשים שבשושן הבירה כדי לשמחם על העלול וכעס הביטו במשתה החיצונים. ככה גם המלכה ושתי עשתה משתה לנשי האנשים ההם.בית המלכות. כי לענוה בהיות כי כל כבוד בת מלך פנימה. ולא לאכול עם האנשים יחד בחצר הגינה ובמגולה. עשתה המשת׳ בפנים בבית המלכות אשר למלך אחשורוש כי לכבדן עשת׳ המשתה בחדרי בית המלך אשר היה יותר יפה ורחב ידים מבית מלכותה.ביום השביעי כטוב לב המלך וגומר הן נאמנה כי מאת ה׳ היתה זאת וטרם מכה ציץ רפואה פרח. למען יקח אסתר לאשה ותענש ושתי זאת הרשעה בת רשע אשר היתה אונסת בנות יש׳ לחלל את יום השבת והיתה מלבשתן סמרטוטין כדי לגלות ערותן. ואל נקמות השיב גמולה בראשה. ונטרפה ונשחטה ערומה ביום השבת המחולל על ידה ולעיני כל. ואף כי הדבר היה נסיי נעשה ע״י אמצעיים טבעיים. והוא כי בהיות שהיין ישמח לבב אנוש. ומגדיל תאות המשוש וכאומרו זנות יין ותירוש יקח לב.ביום השביעי יום שבת והוא שביעי ממש לבריאה. והשביעי למשתה אחשורוש.כטוב לב המלך ביין. ואולי כי הגיע טובת היין ההיא אל קצה השכרות.אמר למהומן וגו׳ אשר היו שבעת הסריסים הרואים את פניו תמיד להיותם היותר מעולים.להביא את ושתי המלכה לפניו ערומה. וכדעת חכמינו ז״ל. ובכתר מלכות בראשה. לשתי תכליות. התכלית שצוה שתבוא לפניו בכתר מלכות. היה כדי להראות העמים והשרים כי המלכות היה נאות לו מצד אשתו ושתי בת אויל מרודך היורשת המלכות. כי מזרע נבוכדנצר הרשע לא נותר כי אם זאת הרשעה. את יופיה כי מתוך יופי פניה אשר לא היה כמוה בכל הארץ היתה נכרת היותה בת שוע ומזרע המלוכה. והכרת פניה ענתה בה. והתכלית שצוה שתבוא לפניו ערומה להראות העמים והשרים כי טובת מראה היא ולבעול אותה לפניהם למלאת תאות נפשו נפש הצומחת כי ירעב לסבת שתית היין. ומרוב גאותו וגאונו לא היה מחשיב כל העם ההוא. וכלם כאין נגדו. וכאשר לא יתביש שר וקצין מלצחוק עם אשתו לעיני הבעלי חיים בלתי מדברים להיותם נבזים וכאין נגדו. כן רצה אחשורוש להראו׳ העמים גאותו במעשה הלז כי לא היה מחשיבם כי אם כבהמות השדה וכחיתו יער.ותמאן המלכה ושתי וגו׳ כי להיותה בת מלך חשבה בלבה לאמר כדאי בזיון וקצף יהיה לי ללכת ערומה בפומבי. מה שהוא מן הבושה לאשה גרועה וכל שכן אלי.בדבר המלך אשר ביד הסריסים. ר״ל ולא די כי מאנה לבוא ועברה מצות אדוניה. כי פצתה פיה לדבר כנגדו דברי קנתורין. וכי בודאי הוא שותה שכור בדבריו אלה. ואבי היה שותה כנגד אלף ולא היה משתכר ואיך אעשה מצותו. באופן כי כנגד אשר מיאנה לבוא. ויקצוף המלך מאד וכנגד פצותה פיה עליו בדברי קנטורין חמתו בערה בו.ויאמר המלך וגו׳ סיפר כי אף שקצף המלך וחמתו בערה בו. אשר חמת מלך מלאכי מות. ולכן היה מהדין כי הוא אז בידיו יהרגנה ולא ישוב אחור מפני כל. הנה לא כן עשה לחששו פן יקומו כל העם מקצה להושיעה. להיותה היא המלכה האמיתיית שלהם. וחשש פן התכלית אשר בעדו היה שולח להביאה לפניו בכתר מלכות לקיים את מלכותו באומרו כי ירש אותו בעד אשתו. ולא גזול וגנוב הוא אתו. פן יהיה לו לנוגש עתה ויהרגוהו על דבר אשתו. ולכן בראשונה שאל עצה מן החכמים יודעי העיתי׳ והם אצטגניניו אם יבוא לו במלכותו מכשול ופוקה בהורגו אותה.כי כן דבר המלך וגומר ר״ל וכמו כן היו דבריו לפני כל יודעי דת ודין לשאול להם מה שהדין היה מחייב על ככה. כי לפחדו מהעמים והשרים במסתרים שאל מהוברי שמים מה יהיה אחרית הדבר. ובגלוי שם דבריו וטענתו בדין למען לא יוכלו העמים להתרעם כנגדו בהיות כי הוא לא נגע בה. והם יעשו מה שהדין מחייב.והקרוב אליו וגומר ספר הכתוב כי מכרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא שהיו משרי המלך היותר קרוב אליו מהם. ומסיעתם היה השר ממוכן מזרע אגג בן עמלק. והראיה לזה כי קרוב הוא מורה על שובו לאחד מהשרים ולא לכלם. בהיותו בשם יחיד. מה שאם היה שב לכלם היה לו לומר והקרובים אליו. ורצה להעירנו כי משבעת שרי פרס ומדי אשר שמם הם הנזכרי׳ אשר היו רואי׳ פני המלך לכל בקשתם. ויושבים ראשונה במלכות. כי בהיות כל השרים לפני המלך הם הקודמים בסדר לזולתם. לקדימתם בעילוי. היותר קרוב אליו היה ממוכן. והראיה כי הוא אשר התחיל להשיב למלך על הדבר ונתקיימ׳ עצתו בין המלך והשרים. וקורבתו אליו היה לרוב חכמתו באיצטגנינות כי היה מזרע עמלק הרשע האצטגנין הגדול אשר בחר להלחם בישראל בצאתם ממצרים כל האנשים מעמו אשר היו נגזרים לחיים בשנה ההיא באופן כי יהוש׳ לא היה לו יכולת להורגם והכם והחלישם לבד וכאומרו ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב.כדת מה וגו׳ שאל מה מחייבי דתי פרס ומדי לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך ועברה על דבריו כי בודאי לפי דת כל האומות העובר על מצות מלכו חייב מיתה והוא נתחסד לפני עמו לאמר. כי מאשר פצתה את פיה לדבר תועה נגדי איני שואל כדת מה לעשות כי אני מוחל את עלבוני. אבל על אשר מרתה את פי מלכה אשר הוא דבר נוגע לכבוד המלכות ולכבוד מלכם. ואיני יכול בלתי רשותכם למחול לה על ככה ולשבר דתיכם. אשאל מכם כדת מה לעשות. ואתם תדינו ולא אני. והראיה מזה כי לא רמז פה כי אם לאחד מחטאתיה והוא על מאנה לבוא. וזהו אומרו על אשר לא עשתה את מאמר המלך שהיה שולח בעדה שתבוא. אבל מאשר אמרה בדבר המלך וכדלעיל לא דבר מאומה.ויאמ׳ ממוכן וגו׳ להיותו הוא הראש וכאשר אמרנו. והיה מכיר היות רצון המלך לענוש ושתי. ומה שהיה רוצה להצדיק דינה היה מיראתו העם והשרי׳. לכן בקש להפיק רצון מלכו. והתחיל לדבר ולומר לפני מלכו והשרי׳. כי עונה לא היה פרטי למלך לבדו. רק כללי למלך ולשרים ולכל העמי׳ אשר בכל מדינות המלכו׳ הקרובים והרחוקי׳. וזה כי בטבע הקטן תמיד מבק׳ להתדמו׳ לגדול ממנו. ולכן הגלגלי׳ מתנועעים תמיד להשיג חשוק׳. והנה הגדול ראוי שיפשפש במעשיו פן יצא מהם מכשלה. להיו׳ שאם הגדול יחטא ואשם. עונו גדול מנשוא. כי הוא חוטא. ומחטיא כי הזולת מהשפלים בערכו ילמדו המעשים ממנו. ומדבריו ילמדו לשקר. ולכן החטא ממי מריבה שהגדילוהו. על הרועה נאמן היה לגודלו כי הגדול מי שחטאיו ספורים. ולא היה לו האיש הענו מאד לדבר בפומבי בכעס וכאומרו שמעו נא המורים. בהיותה מדה פחותה. ושמא ממנו ילמדוהו בני ישראל ויקחו היתר לעצמם על ככה. וכן ושתי המלכה הגדולה בחשיבות׳ מכל הנשי׳ ויצא דברה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכ׳ לפניו ולא באה. וממעשי׳ יש לנו ללמוד.ושרו׳ פרס ומדי תאמרנה אשה לרעותה מאשר שמעו את דבר המלכה לעשות כן לכל שרי המלך לעבו׳ על מאמר׳ כאשר עשת׳ ושתי ולעשות שנית להן בזויין כאות נפשן כאשר בזתה ושתי למלכה בדבריה. וזהו אומרו וכדאי בזיון וקצף.והנה ממוכן הקדים לעצתו ההקדמה הזאת כדי לשכך לבבות העם והשרים ולא יחושו על המלכה. ויצא לפעל רצון המלך בלי נזק המלכות ובלי המיית העם. ואחרי השלימו הקדמתו. נתן עצתו באומרו אם על המלך טוב. והנה לא דבר עוד כנגד השרי׳. להיות כי כבר ראה בהם התחלה טובה בהקדמתו אשר הקדים. וראה כי לא יגמגמו בדבר ולכן עתה דבר עם המלך היות עצתו שתמות ושתי למען ישיב הן בזריזות. מה שהשרים אח״כ יקיימו דברו אם מפני הקדמתו אשר אף עליהם עותה. ואם מפני הירא׳ לבלתי הפר הדבר יצא מפי המלך מהחיוב לעצה ההיא. ואיך הם ישיבו בהפכו מהשלילה.יצא דבר מלכות וגו׳ כי להיות העון הלז כולל לכל העם והשרים אין ראוי לשאת ולתת בו ולדרוש ולחקור היטב כמנהג בדיני נפשות. רק יצא דבר מלכות מלפניו. ותהיה הגזירה הזאת גזירת מלך לתיקון מלכותו.ויכתב בדתי פרס ומדי למען לא יעבור הגזירה הזאת. ולא יוכל המלך להתחרט ממנה. והנה הגזירה תהיה ככה. כי על אשר מרתה במלכ׳ ותמאן לבוא במצותו. שלא תבוא עוד לעולם ושתי לפני המלך. ועל אשר פצתה את פיה כנגדו בדברי בזיון וקצף. כי מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. והיא תהרג ואל יעבור עוד לפניו. כי בחייה לא היה אפשר להסיר ממנה המלוכה. להיותה מלכה מצד ירוש׳ אבותיה ולא מצד בעלה.ונשמע פתגם וגו׳ ר״ל ובעשותך כן יהיה נשמע בכל מלכות המלך הפתגם אשר יעשה כי רבה היא. ר״ל המעשה הגדול אשר עשית להרוג אשתך אהובתך בעונש אשר המרה את פיך. וימש׳ מזה כי יפחדו כל הנשי׳ ויתנו יקר לבעליהם למגדול ועד קטן.ויטב הדבר בעיני המלך וכן בעיני השרים. ותכף עשה המלך כדבר ממוכן. והנה במעש׳ לא זכר השרי׳ כי אם המלך לבדו. כי אף ששתקו ולא דברו תועה על ככה ויטב בעיניהם. לבם היה דוה על מות מלכתם הטבעית.וישלח ספרי׳ וגו׳ להיות כי בעצת ממוכן נאמר ונשמע פתגם המלך וגו׳ וכל הנשים יתנו יקר וגו׳ אשר היתה כונת העצה כי מהמעש׳ הנורא הזה ימשך כי כל הנשי׳ יתנו יקר וגו׳ אחשורוש הסכל חשב כי בתוך העצ׳ היה לשלוח פתג׳ וכרוז בכל מדינות מלכותו שהנשים יתנו יקר לבעליהן. וכן שלח אותו. והיה מרחמי שדי על עמו להטעותו בכזה. למען יכתוב הכתבים האלו בסכלות אשר למענם אנשי מלכותו החזיקוהו בשוטה סכל. בצותו עליה׳ הדבר הטבעי לאנשים להיות כל איש שורר בביתו. להיות הזכר מעולה בבריאה מהנקבה. וכאשר שלח ספרי האף והחימה נגד ישראל בעצת המן. פחדו ונרתעו אחור מלפעול ככה באומרם שמא אירע לו האופן מהסכלות אשר אירע בשכבר בהורגו את ושתי אשר מאד נתחרט אחר כך על מותה. ובשלוח כתביו לכלנו אז להיות כל איש שורר וגומר.
